קוראים

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

ימיו ולילותיו של הדודה אווה/ אמנון דנקנר



ספר סוחף ולפרקים מרתק. זכורה לי כתבה של יאיר לפיד בזמן שהספר יצא לאור שהיתה מלאת תשבוחות על הספר (אני זוכר שהוא שאל את דנקנר איך זה שהוא לא כותב כל הזמן) שאופסנה אצלי אי שם בזכרון בקטגוריית "לבדוק בעתיד". עם דנקנר יש לי יחסים דו-משמעיים, אהבתי מאוד את הספר על דן בן אמוץ שקראתי אותו בגיל צעיר למדי, לעומת זאת הספר "שרמן בחורף" השאיר טעם רע של חוסר אמינות (לפתור את התעלומה בטויסט המפתיע שההורים הם אלה שהרגו את ילדתם נראה לי בזמנו מופרך לחלוטין בהתחשב בנתוני הסיפור כולו...). כך או כך כשהיו לי 5 דקות לפני סגירת הספרייה למצוא שלל לשבת תמיד כדאי להעדיף חתו-לה (במלרע ירושלמי) על פני חתול בשק...
בספר עצמו טווה דנקנר עלילה חצי פסיכולוגית עם ניחוח חזק של נוסטלגיה (כיאה למי שכתב ספר נוסטלגיה שלם- "כך היינו" עם טרקטובר), הספר עקבי ביותר בניתוחים הפסיכולוגיים המוכשרים של הדמויות עד כדי כך שנדמה שהוא ממש אוטוביוגרפי (מה שנשלל ע"י דנקנר), טריק קטן של הסופר שמחזק את היסוד האוטוביוגרפי שאהבתי - הדמות הראשית נוהגת למנות מזכרונה כל מיני ארועים שארעו בספר באופן כרונולוגי והביאו להוויה העכשווית שלה - בהחלט מוסיף לזרימה של הסיפור. עוד אהבתי שבכל הספר אין אפילו שגיאת כתיב/תחביר/עימוד אחת (בכל האחרים תמיד צצים כמה)..כל כך מדוייק עד שצצה מולי טעות אפשרית מהרתי למילון רק כדי לגלות שהמילה אכן קיימת (והסופר בחר לשבצה בכוונה תחילה כדי להעשיר את הטעם התרבותי של הקורא הממוצע).